עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

מנסה לשרוד בין הימים השמחים לעצובים בחיים האלה, בתקווה שעוד אגיע לפסגה...
חברים
Black angelcosmicBFFits just me .i don't careיותם
נושאים
My Escape

*13 סיבות

הארי פוטר

*האקדמיה לערפדים

אוקסה פולוק

פרסי ג'קסון

גיבורי האולימפוס

*להתחיל מחדש

משחקי הרעב

שבעת הפלאים

*בית הספר לטוב ולרע

*מכתבי אהבה למתים

ערים של נייר

*מחפשים את אלסקה

אשמת הכוכבים

*רוץ ילד רוץ

*כנף שבורה

שקופה

*המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

סדרה של צרות

*הנסיך הקטן

אליס בארץ הפלאות

*פלא

אלה המכושפת

האי ברחוב הציפורים

מבחן קבלה

*מומלצים במיוחד*
שיט.
13/10/2017 00:56
LittleAlice
התקף, שיט, נדפקתי
הרגשתי רע.
נכנסתי להתקף. הראשון שלי השנה.
מאז שהבנתי סוף סוף שמי שהיה אחד החברים הכי טובים שלי בשנה שעברה החליט שהוא לא רוצה איתי קשר יותר, מאז שפרקתי את הכאב מול החברה הכי טובה, אני בהתקף.
מאז אני חייבת לצאת כל לילה. 
זה חופש. זה רע. זה נותן לי זמן לחשוב. 
היום היה קשה יותר להוציא את חברים שלי.
בסוף הצלחתי, אבל הם אחרו בחצי שעה. 
חצי שעה ששינתה הכל.
נתחיל מזה: גנבתי לאמא שלי בירה.
זה היה רעיון גרוע. היא לא השפיעה עלי בכלל, ועכשיו אמא שלי סתם תהרוג אותי. היו שני בקבוקי בירה מאותו סוג ולקחתי אחד. היא תשים לב. גם אם אני אכחיש לא בטוח שהיא תאכל את זה. אני כבר מתחילה להרגיש אשמה ולפחד. אם היא תגלה היא לא תיתן לי לצאת בלילה מהבית למשך הרבה זמן, או לפחות תגביל לי את שעת החזרה. אני בעיקר מפחדת מהאכזבה שלה ממני. הייתי במקום ככ טוב, וליפול ככה שוב זה רע. 
אחרי הבירה, הדברים התחילו להתדרדר באמת.
נשברתי. 
חתכתי אחרי שנה שלמה שאני נקייה.
ראיתי מיליון חתיכות זכוכית על הרצפה, חשבתי what the hell, לקחתי אחת ופשוט התחלתי. ארבעה חתכים. שלושה על יד שמאל, אחד על ימין.
שיט.
אחכ חברים שלי הגיעו.
היה נחמד.
ועכשיו אני בבית.
מה אם זה יהיה התקף רע? כבר היו לי כאלה.
התקפים מהסוג שלא מרפה, שתוקף אותך בלילה, בזמן שאתה הכי שבור.
אני לא רוצה לחזור למקום שהייתי בו. אני יודעת לבקש עזרה ולקרוא למי שצריך כשרע לי. 
הבעיה היא שהיום אף אחד לא היה שם בשביל לשמוע אותי.
0 תגובות
זאת לא הטרדה מינית
18/03/2017 17:04
LittleAlice
הטרדה מינית, ספקות
זאת לא הטרדה מינית.
אני הסכמתי. 
זאת לא הטרדה מינית.
אז למה אני לא מפסיקה לחשוב על זה?
זאת לא הטרדה מינית.
הוא בן 18, אני בת 15. 
זאת לא היתה הטרדה מינית.

חמישי שעבר נפגשתי עם ידיד שלי מהעבודה.
הוא סימס לי שהוא שומר על יומהולדת, ושהוא לבד ואם באלי לבוא לבקר אותו.
הסכמתי, במילא לא היה לי מה לעשות.
כשהגעתי למשרד, התחבקנו, כרגיל. 
אבל בפגישה הזאת, משהו היה שונה מהפגישות הרגילות.
הוא לא הפסיק לגעת בי. 
לא בצורה מטרידה, לא בחזה או באיבר מין. סתם נגיעות: יד על הבטן, או על הגב או על הרגל. ליטופים מדי פעם. 
אהבתי את זה, זה היה נעים.
אחכ הלכתי לחוג ריקוד, שאחריו נפגשנו שוב.
הלכנו לגינה, ישבנו יחד על נדנדה, והוא חיבק אותי. 
אחכ עלינו למגלשות, למעלה. ישבנו מאוד קרוב אחד לשנייה, והרגשתי אותו מלטף לי את היד. ואת הרגל. ואת הבטן. כל פעם בנפרד.

ביום שישי שאחרי, נפגשנו שוב.
בהתחלה סתם ישבנו על ספסל בגינה וצחקנו, והכל היה כרגיל.
ואז עלינו שוב למגלשות.
הפעם הוא שוב נגע, הרגשתי את היד שלו על החזה שלי, לא ממש על הציצי, אלא מעל, על הלב שלי. 
"את לחוצה?" הוא שאל.
"לא." עניתי.
"הלב שלך דופק מהר." הוא אמר.
"זה כנראה בגלל הקור." ובאמת, רעדתי. הייתי עם שורט וגרביון, והשעה הייתה 23:15 בלילה.
הוא חיבק אותי וקירב אותי אליו עוד יותר. הרגשתי את ידו על החזה שלי, הפעם היא ליטפה וזזה. 
"אני מכיר דרך טובה להתחמם." הוא אמר.
"סקס." אמרתי וצחקתי.
"לא חייב סקס, אפשר את הלפני." פה הוא נעצר. "את רוצה?" 
לא עניתי. רציתי, אבל לא ידעתי איך להגיד את זה. אף פעם לא הייתי עם מישהו לפני.
אחכ אבא שלי התקשר שהוא מחכה לי מחוץ לגינה, ושאבוא כי הוא רוצה ללכת הביתה. 
הלכתי.

אתמול נפגשנו שוב. 
היינו שוב בגינה, 22 בלילה. 
הפעם עלינו כמעט ישר למגלשות למעלה, היינו לפני על ספסל למשך רבע שעה, ואז עלינו. 
ישבנו ממש קרוב, ואז הרגשתי את היד שלו, שוב, מלטפת את הבטן שלי. לאט לאט היא התקדמה למעלה, עד שהייתי באזור שבין הלב שלי לציצי שלי. 
הוא התחיל ללטף. 
אני אהבתי את זה, אני לא אכחיש, בכל הפעמים שהוא נגע בי, לא התנגדתי, וגם לא רציתי להתנגד, זה היה נעים והרגשתי לגמרי בנוח.
הפעם ידעתי שהוא מלטף את החלק העליון של הציצי שלי.
הייתי עם חולצה מכופתרת. פתאום הרגשתי שהכפתור העליון שלי פתוח. לרגע הייתי משותקת, לא ידעתי מה לעשות, הרגשתי את היד שלו על העור שלי, רציתי שהוא ימשיך, אבל גם רציתי שיעצור. 
"מפגר." צחקתי, וכיפתרתי את הכפתור. הצלחתי לצאת מהקיפאון.
"מה?" הוא שאל.
"כלום, פשוט אל תפתח לי את החולצה."
"אני לא פתחתי אותה."
"כן בטח."
"אם הייתי רוצה הייתי שואל." 
פה שתקתי.
הוא צחק קצת, ואז פתח את הכפתור. גלגלתי עיניים וצחקתי, ואז סגרתי את הכפתור שוב. הוא פתח אותו, ואני סגרתי.
אחר כך התרחקנו קצת, אבל מהר מאוד חזרנו להיות קרובים. הפעם הוא נשען על עמוד, ואני ישבתי עם הגב אליו, נשענת על גופו, בין רגליו.
הוא חיבק אותי.
"את אוהבת שאני נוגע בך?" הוא שאל.
הנהנתי עם הראש. "כן, רק אל תפתח לי את החולצה."
הוא צחק ופתח את הכפתור. אני צחקתי וסגרתי אותו. 
הוא ליטף לי את הבטן, ולאט עבר לציצי שלי, מלטף בעדינות כמעט לא מורגשת, אבל שפשוט אי אפשר שלא להרגיש. 
בסוף הוא ליווה אותי הביתה. השעה הייתי 1:30 בלילה.

היום, יום אחרי, אני מרגישה נורא. 
אהבתי את איך שהוא נגע בי, אבל אני לא מפסיקה לחשוב על הספק הקטן הזה שהיה בי כשהכפתור נפתח בפעם הראשונה.
זאת לא הטרדה מינית, נכון?
4 תגובות
זה רק בצחוק
08/11/2016 21:31
LittleAlice
סתם בצחוק, מטומטמת
דיי!! הבנתי!! אני מטומטמת ואני צריכה לסתום כבר את הפה, שיגעתם!!
-מה יש לך ליאור? זה סתם בצחוק!! מה את לוקחת כל כך קשה?


סתם בצחוק? זה מה שיש לכם להגיד? "סתם בצחוק"? לא יכולתם למצוא תירוץ יותר טוב?
אני אגיד לכם מה זה צחוק: צחוק זה כשצוחקים מבדיחה שמישהו סיפר, צחוק זה כשצוחקים על סיפור מפדח של מישהו, צחוק זה כשצוחקים על תמונה מוזרה. 
זה לא צחוק. 
איך אתם בכלל חושבים שאני מרגישה? יצאתם פעם מהבועה הזאת שנקראת "סתם בצחוק"? 
כל יום, אבל כל יום, אני מגיעה לבית הספר בשביל לשמוע את המשפטים הבאים:
"את מטומטמת."
"את סתומה."
"את טיפשה."
"את מפגרת."
"את מכוערת."
"את מדברת שטויות."
"את חופרת."
"את צועקת."
"את מוזרה."
"את פריקית."
"את שונה."
"את לא תצליחי."
"לעשות עבודה איתך היה נורא."
"תפסיקי להיות את."

ומה אני יכולה לעשות בנוגע לזה? לזייף חיוך וצחוק ולרדת על עצמי בדיוק כמו שאתם עושים.
אתם אומרים שהדברים האלה סתם בצחוק, אבל זה ממזמן כבר לא בצחוק. 
הדברים האלה הופכים למציאות בשבילי. פעם, כשהיו אומרים לי "מטומטמת", הייתי עונה לכם שאני לא מטומטמת, שאני חכמה, ושאלה הם שלא הבינו. עכשיו אני פשוט צוחקת ואומרת "ברור שאני מטומטמת, מה לא ידעת?"
אם כל כך הרבה אנשים אומרים את זה, כל כך הרבה פעמים, יכול להיות שאני באמת אחת כזאת, מטומטמת.
יכול להיות שאני באמת מכוערת, שהשיער שלי מזעזע, שאני בלתי נסבלת, שאני סתם בבאסה מכלום, שאני טיפשה ולא מבינה כלום.
נמאס לי כבר מההתייחסות המגעילה הזאת כלפיי, והכי נמאס לי, שהאנשים שעושים את זה אמורים להיות חברים שלי.
למה לדעתכם אני צועקת כל כך חזק, הא? סתם לכיף שלי? אני שונאת לצעוק על אנשים, אני אוהבת לצעוק כשאני מספרת סיפור מצחיק לחברות וכולנו צוחקות, אבל סתם ככה? ממש לא. 
אז למה נראה לכם שאני צועקת?
מנחשים?
טוב נו, אני אגלה לכם.
אם לא הייתי צועקת, לא הייתם שומעים.
זה לא כאילו אתם שומעים כשאני צועקת, אבל לפחות אני מצליחה לתפוס את התשומת לב של מישהו אחד. אם אני אדבר בקול רגיל, באמת תשמעו? באמת תקשיבו? 
אתם לא. 
הדברים שלי יבלעו בתוך ים הצרחות שלכם, שהדרך היחידה לעבור אותו היא בצרחות משלי.

אז אני מצטערת שאני לוקחת את זה כל כך קשה, למרות שזה "רק בצחוק", ואני מצטערת שלא יכולתי להתעקש על החוכמה שלי כשעוד יכולתי. 
2 תגובות
עירוני א'
24/10/2016 19:10
LittleAlice
מישהו מהבלוגרים פה לומד בבית הספר עירוני א' שבתל אביב? במגמת מוזיקה? יש לי כמה שאלות לפני שאני נכנסת לאטרף של אימונים ואם מישהו יוכל לענות לי אני ממש אודה לו...
0 תגובות
המחשבות שרצות לי בראש
22/10/2016 15:48
LittleAlice
התקפים, רגשות אשם, דאגות
אני לא חושבת שאני אוכל לעמוד בזה עוד הרבה זמן.
מתחילת השנה כבר היו לי שישה התקפי דיכאון, שישה! שנה שעברה היו לי שלושה במשך כל השנה...
רק הפסיכולוגית שלי יודעת עליי קצת יותר מהשאר, רק היא יודעת על מה כואב לי, ואני לא חושבת שבלעדיה הייתי מצליחה לצאת מהתקופות האלה בשלום.
כמובן, חתכתי את עצמי כמה פעמים במהלך הזמן הזה, לא שמישהו יודע. עד שכולם האמינו שנגמלתי ושאני נקייה, אני לא רוצה להרוס להם שוב.
שלשום בבוקר התחיל ההתקף השישי שלי. ביקרתי אצל הפסיכולוגית שלי. עם המפגש בשישי אלה היו שלושה מפגשים מלאים איתה בארבעה ימים. 
לא הייתי צריכה לנסוע לצפון. עכשיו אני תקועה פה, בהתקף נוראי, והדבר היחיד שאני חושבת עליו הוא התאבדות. 
אמי דואגת לגבי כל כך הרבה דברים, יותר מדי דברים. אני חושבת יותר מדי, מנתחת כל דבר, מודאגת מהעתיד שלי. 
אתמול אבא שלי ניסה לדבר איתי. בכיתי. עבר זמן מאז בכיתי מול מישהו שהוא לא הפסיכולוגית שלי. אני חושבת שהוא חושב שהיא לא מספיק טובה בשבילי. הוא לא מבין. היא הבנאדם היחיד שאני סומכת עליו, הבנאדם היחיד שאני יכולה לספר לו על מה שאני מרגישה.
יכול להיות שהוא קצת נפגע שלא סיפרתי לו כלום אתמול. הוא ניסה לכוון אותי בשאלות ולהגיד לו למה אני בדיכאון, אבל כל פעם בכיתי ואמרתי שאני לא יכולה, שאני פשוט לא יכולה. איך אפשר באמת להסביר לו שאני לא יכולה לסמוך עליו? על אף אחד? כל כך קשה לי לבנות אמון באדם. אני לא מדברת על הדברים הכללים: התקפי הדיכאון שלי, פגיעה עצמית, עצבים שלי. אני מדברת על הפחדים שלי, המחשבות שמתרוצצות שלי בראש, רגשות האשם שלי...
בנתיים, המפלט היחידי שלי הוא ילדי הסנטר. אני כל כך אוהבת להיות איתם, הם כאלה אנשים מדהימים ותומכים. חבל שההורים שלי לא רואים את זה ומנסים למנוע ממני ללכת לפגוש אותם בכל צורה שהיא.
אני מפחדת שאבא שלי מתכנן למצוא לי טיפול אחר, אני מפחדת שהוא יקח אותי לפסיכולוגית אחרת, או לפסיכיאטר, או שיתן לי כדורים. אני לא רוצה את כל זה, אבל הוא לא מבין.
אני מודאגת מהעתיד שלי. רציתי ללמוד בתיכון לאומנויות, עירוני א' בתל אביב. רציתי ללמוד במגמת מוזיקה או קולנוע, אבל עכשיו אני מבינה, שאף פעם לא היה לי סיכוי להתקבל. אלה רק תחביבים!! זה לא כאילו אני באמת אוכל ללמוד שם! אני לא מספיק טובה! ונמאס לי שכולם משלים את עצמם שאני כן... אני מפחדת מהעתיד שלי. אני לא רוצה ללמוד בתיכון שבישוב שלי, אני רוצה ללמוד בתיכון אחר אבל אף אחד לא יקבל אותי. וגם מה יהיה אחרי תיכון? אני אלך לצבא ומה אז? מה אני אלמד? מנהל עסקים? ואז מה? אני אגמור כמו כולם? באיזו עבודה משרדית משעממת? אני לא רוצה את זה! אני רוצה ללמוד מוזיקה, אבל כבר איחרתי את המועד... 
רגשות האשמה מציפים אותי. לא ממזמן ראיתי את המחזה בילי אליוט. ידעתי שלא כדאי שאני אלך לראות אותו, אבל בכל זאת הלכתי עם אמא שלי ואחים שלי, כי ידעתי שאמא שלי רוצה שנצא לבילוי יחד. אני שנאתי את המחזה. הכל כל כך צפוי וברור. אני שונאת לראות ילדים בגיל שלי עוסקים בדברים שהם אוהבים באמת, ולא נשארים תקועים כמוני. כל המחזה התפללתי שהילד ששיחק את בילי, ארנון, יפול, אבל עכשיו אני מרגישה נורא. למה כל כך קשה לי לפרגן לאחרים? הוא ילד מהישוב שלך!! לפני שנה הוא למד איתך בבית ספר!! בשכבה של אחים שלך!! מה כל כך קשה לך?! כששמעתי שלא הרבה פירגנו לו כשהוא התקבל לתפקיד, ושאפילו הבית ספר לא עזר לו עם החזרות והלימודים, הרגשתי שאני רק רוצה להגן עליו. אני רוצה להגיד לו כמה מדהים הוא ואיזה עתיד מדהים יהיה לו, וכמה שאני מעריצה אותו. אני מסתכלת בעמוד באינסטגרם שלו, מתלבטת אם לשלוח לו הודעה. אני כנראה אשלח לו בקרוב, כי כשאני מרגישה רגשות אשמה כאלה כלפי מישהו, אני יודעת שאני אהיה חייבת לומר לו משהו טוב, ואז זה קצת עוזר. 
אני כל כך מקווה שהתקופה הזאת תעבור. יש לי עוד כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לדבר עליהם, אבל זה יותר מדי, ואני לא חושבת שאני מסוגלת להתמודד איתם.
1 תגובות
התמכרות
31/05/2016 23:34
LittleAlice
עזרה, חברים, בלוגר
אני מרגישה כאילו אני קצת מתמכרת לבלוגר. 
אני נכנסת לפה, כל יום, קוראת פוסטים של אחרים, מנסה להגיב, לעזור, לפעמים מסתכלת אם אולי הגיבו לי, אולי מישהו מזדהה.
אני אוהבת את המקום הזה, הוא ממש העולם הפרטי שלי. בואו נקווה ששום דבר לא יהרוס אותו. 
משהו קרה לחבר טוב שלי, אני חושבת. קוראים לו עומר, והוא אחד האנשים הכי מדהימים שפגשתי בחיי. הוא כל כך מוכשר, וכיפי, הוא הדבר הכי קרוב לשלמות מבחינתי. 
חברה שלי, תומר, הייתה אצלי היום, כשאמא של עומר התקשרה אליה. אנחנו סוג של חבורה כזאת, תומר, עומר ואני. עמי ותמי והמכשפה. 
תומר דיברה עם אמא של עומר, וכשניתקה היא סיפרה לי שעומר חזר אתמול מוקדם מהבית ספר במצב רוח רע, ושכשהיא ניסתה לדבר איתו הוא אמר לה שאין לבעיה שלו פתרון ושתעזוב את זה. 
ניסינו לדבר איתו, נפגשנו איתו היום בערב. בכל פעם שניסינו לדבר איתו הוא התחמק. 
סליחה, בכל פעם שתומר ניסתה לדבר איתו. 
אני לא יודעת מה הבעיה שלי, אבל כשיש עוד מישהו איתי קשה לי מאוד להיפתח ולדבר על דברים רציניים עם מישהו אחר. לא הייתי מסוגלת לומר מילה, למרות שידעתי שאם תומר לא הייתה שם בטוח הייתי מוציאה ממנו משהו. יש לי כישרון כזה, אנשים קוראים לזה אינטילגנציה רגשית, משהו שגורם לאדם השני להיות בטוח שעברתי את אותם הדברים ושאני מבינה אותו. 
אבל מה לא הייתי מצליחה לגרום לו לדבר? מה אם הייתי מרגישה שאנילוחצת מדי ומפסיקה? 
אני כל כך מפחדת שהוא מתמודד עם משהו לבד, אני באמת דואגת לות אני רוצה שידבר עם מישהו, רק רוצה לדעת שהוא בסדר. אני לא רוצה שידחיק ויכחיש ובו זמנית יתפוצץ מבפנים, אני לא רוצה שהוא ייהרס כמוני. 
ניסיתי לסמס לו בווצאפ, אבל הוא מסנן. ביקשתי ממנו שאם הוא לא מתכוון לענות לי, שלפחות ישמע את השיר keep holding on של אבריל לאבין. אני כל כך מקווה שהוא ישמע את השיר הזה.
הלוואי שהוא היה מדבר איתי, פעם אחת, ברצינות. אני באמת רוצה להכיר אותו יותר, אני גם רוצה שהוא יכיר אותי, את כל הפאקים המוסתרים שבי, את החולשות שלי, מה עוזר לי כשאני נשברת... הלוואי שפעם אחת נוכל לדבר שיחה אמיתית.

8 תגובות
אין כותרת. פשוט אין.
30/05/2016 15:36
LittleAlice
תהום, התפרקות, חרא
איך הם לא שמים לב?
אני מתפרקת להם מול העיניים, בוכה את הנשמה שלי מול הפרצוף שלהם, והם עדיין מתעלמים. 
אני מרגישה מטומטמת, סתומה, קשת הבנה. וכולם רק מגדילים את ההרגשה הזאת.
אני לעולם לא אתקבל לתיכון, אני מפגרת מדי. התיכון המקומי לעולם לא יקבל אותי, ועירוני א' יעיף אותי מכל המדרגות.
נמאס לי להיות כזאת לוזרית, אני רק רוצה פעם אחת בחיים להצליח.
אני רק רוצה שמישהו יחזיק אותי חזק בידיים, יחבק אותי כך שלא אוכל לנשום או לברוח, ישתיק את הצרחות שלי, ייתן לי להתפרק בשקט.
למה תמיד יוצא שאני אשמה? אני יודעת שלא למדתי למבחן במדעים, ואני יודעת שהציון שלי חרא, אבל למה אמא שלי חייבת לגרום לי להרגיש רע יותר?! אני רק רוצה שהיא תעזוב אותי בשקט!!
היא מתכננת להפסיק לי את השיעורי פיתוח קול, אני יודעת. ביקשתי ממנה שלא, התחננתי. ביקשתי שתיקח לי את המחשב, הוא זה שגרם לי לא ללמוד, אבל לא, היא תיקח את הפיתוח קול. שאלתי אותה למה, מה הפיתוח קול מפריע לה. התשובה שלה? "זה משהו שאת אוהבת ושחשוב לך."
הראש שלי כבר כואב מרוב בכי, אבל אני לא יכולה להפסיק. 
אני חושבת ברצינות על התאבדות. אני מרגישה חסרת תקווה, כאילו אין לי עוד מה לעשות בחיים האלה. כל הסובבים אותי, החברים, ההורים, האחים- כולם מתעלמים, אף אחד לא עוזר. הם רק גורמים לי להרגיש גרוע יותר.
אני רוצה למות!!! אני לא מבינה מה נולדתי!!!! בשביל מה הביאו ואתי לחיים?!?! בשביל שאני אהיה הבדיחה של כולם?!?! בשביל שאנשים יצחקו שאני מטומטמת רק בגלל שקשה לי במתמטיקה?!?!?!
אני נופלת לתוך תהום, ולא נדמה כאילו יש לה תחתית.
6 תגובות
כנף שבורה
27/05/2016 17:54
LittleAlice
הקשבה, חלומות, עזרה
היי.
חזרתי.
התגעגעתם?
כפי שאתם בטח מנחשים, הסיבה שאני כותבת פה היא בגלל שהחיים שלי שוב חרא. זה נדמה כאילו פה זה המפלט האחרון שלי,  ההזדמנות האחרונה שלי.
קראתי שוב את הספר כנף שבורה, זה במומלץ ברשימות שלי, למי שהסתכל. הפעם קראתי אותו מנקודת מבט שונה, מנקודת מבט של החיים שלי עצמם. הבנתי את הספר כל כך טוב לפתע, כאילו מישהו פקח לי את העיניים. כל התחושות שהיא מתארת שם, את זה שהיא לא מסוגלת לספר, שאנשים חושבים שבכך שהם לא לוחצים הם עוזרים, או שההתנהגות המשונה שלה היא בעצם סנוביות, הכל אני מבינה. אני מבינה את הרצון שלה שמישהו יכריח אותה לדבר, שמישהו ישים לב. 
כרגע, אני מרגישה אבודה, בלי שום סיכוי. 
היו לי תוכניות, תוכניות ללמוד בתיכון לאומנויות, במגמת קולנוע, או מוזיקה, אבל עכשיו הן מתנפצות לרסיסים. התנאי קבלה שם, אני לעולם לא אצליח. 
אני לא בטוחה שיקבלו אותי לתיכון בכלל. הציונים שלי התדרדרו, והתעודה של כיתה ח' היא אחת התעודות איתה מתקבלים לתיכון, וזה חשוב במיוחד כיוון שהתיכון שיש ביישוב שלי הוא תיכון מחוננים שמקבל רק תלמידים עם ממוצע של 80 ומעלה. 
נמאס לי שאנשים משקרים לי, נמאס לי שדברים לא ברורים. לפני כמה חודשים התחלתי ללמוד פיתוח קול. המורה שלי לגיטרה אמר שכדאי לי, שאני מוכשרת. הפסיכולוגית שלי אמרה שאני מדהימה בשירה שלי, שאני מביאה את כל הרגש שלי בשיר, ושהיא מופתעת שאני לא בלהקה המקומית. הלכתי לנסות, שיעור פרטי, אחד על אחד. נהניתי שם, אני אוהבת לשיר, ובינינו, תמיד היה לי את החלום הזה לעמוד על במה ולשיר מול קהל, להיות כמו האנשים המוכשרים האלה.
בכל זאת, כל החברים שלי אומרים שאני שרה מזעזע, ושזמרת אני לא אהיה, אך המורה שלי לגיטרה והמורה לפיתוח קול והפסיכולוגית אמרו שאני מוכשרת. אני כבר לא יודעת למה להאמין. אני כמעט מוותרת על החלום הזה, החלום של להיות זמרת. אני כמעט מוותרת על כל החלומות שלי.
החדר שלי מבולגן, לא ברמה נורמלית,  כמו כל חדר, אלא ברמה שאין אפשר לראות את הרצפה.  החדר שלי בטבעו לא מסודר, אבל לא ככה. אין לי כוח לסדר אותו, אין לי כוח לעשות כלום. 
אני כבר בקושי מחייכת, בקושי צוחקת, רק לפעמים, כשאני עם חברים, הדעת שלי מוסחת ואני מצליחה להנות. הפסקתי לצעוק, להתנהג בפרעות, התחלתי להיות יותר שקטה, סגורה, לא אני. 
הפסיכולוגית שלי יודעת שמשהו לא בסדר איתי, אבל היא מתרצת את ההתנהגות שלי באלרגיה. כשהאלרגיה שלי תוקפת אותי, אני נהיית עצבנית, חלשה, כמעט לא מדברת. אני רק מתעטשת ו"בוכה". בשני מפגשים שהייתי אצלה לא דיברתי הרבה, אבל היא לא שאלה כלום, לא ניסתה לברר. אני תוהה אם יש עוד טעם ללכת אליה.
חתכתי את עצמי שוב. איקס קטן על הזרוע השמאלית. שמתי על החתך פלסטר ותירצתי שזו כוויה. סיפרתי רק לחברה אחת שנהגתי לפגוע בעצמי ושחתכתי שוב, בהתחלה היה נדמה שהיא מקבלת את זה טוב ודואגת לי, אבל אני מתחילה להצטער שסיפרתי לה. היא מעירה הערות, רומזת לי באמצע היום, כשכל החברים סביבנו. זה מה שהיא רוצה? שהם יגלו ושהחיים שלי יהרסו? חשבתי שאפשר לסמוך עליה.
זהו, בערך, אני חושבת. כמובן שיש עוד דברים, אבל אני לא רוצה לחפור לכם יותר מדי.
הלוואי שהצרות יפסיקו. הלוואי שאנשים יפרגנו אחד לשני במקום לשנוא את השני. הלוואי שאנשים היו מקשיבים. 
5 תגובות
אני לא יכולה יותר
02/04/2016 22:48
LittleAlice
מדעים, בית ספר, שנאה
יואווווו!!!!!!!!!!!
אני לא יכולה יותר עם  האמא הזאת!!!!!!!!
עכשיו נזכרת להתעורר? אחרי שכבר חודשיים אני לא מכינה שיעורי בית במדעים?? 
ראית שתי הערות מהשבוע האחרון, וכבר את מאיימת עלי שתזמיני לי מורה פרטי.
יאללה מי צריך בכלל את המדעים הזה?! כולה מקצוע מפגר, כי מאוד יעזור לי בחיים לדעת מזה אמפרמטר....
אני שונאת את המורה שלי, אני שונאת את המקבץ שלי, אני שונאת את החומר, אני פשוט שונאת הכל!!!!! לא יכולה יותר להתמודד עם המקצוע הזה!!!! פעם הייתי הכי טובה בו, פעם הייתי מקבלת 90+ בכל מבחן בלי להתכונן בכלל!!! עכשיו אני לומדת שבוע לפני, ומוציאה בקושי 75.
אוף!!!! אני שונאת את העולם הזה! למה לא יכלו להקשיב לי כשביקשתי להוציא אותי מהדבר הזה!!!!!! אוףףףףףףףף
איך באלי להבריז מחר מהשעתיים הראשונות..... אני לא יכולה, הברזתי כבר פעמיים השבוע.... אוףףף
למה אני חייבת ללכת לבית ספר הזה?? למה אני לא יכולה ללכת לבית ספר לאומנויות כמו שתמיד רציתי?!?!!?! למה אני צריכה ללמוד בבית ספר רגיל?????????
אני שונאת את כולם. 
2 תגובות
ריקה
01/04/2016 17:00
LittleAlice
שירים, דיכאון
יש לי כל כך הרבה דברים שאני רוצה לכתוב כאן, אבל אין לי כוח. 
אין לי כוח לזוז, אין לי כוח להפסיק את המוזיקה, אין לי כוח לקום לקחת לי משהו לשתות או לאכול. אין לי כוח לכלום. 
אני כל כך רוצה לכתוב כאן, לכתוב על הכל, אני פשוט לא יודעת איך.
אני מתחילה לכתוב פוסט ארוך על איך שאני מרגישה, אבל אחרי שתי שורות מתעצבנת ומוחקת הכל.
למה אני עושה את זה? למה אני לא נותנת לרגשות שלי פשוט להיכתב?
כי אי אפשר לכתוב רגש כזה.
אני מדוכאת, פשוט מדוכאת, ולא משנה כמה אכתוב כאן וכמה אתאר, זה לא יצליח להמחיש את הדיכאון שלי.
אולי במקום לנסות לכתוב על הרגשות שלי, אני פשוט אפרסם שיר שפעם כתבתי, אולי זה יעזור.


מתי שהכל נראה אבוד
תרים את הראש, תחייך חיוך
תנשום את האוויר, ואל תפסיק
אסור שמישהו ידע, תמשיך להדחיק

מישהו נוקש באצבעותיו, מבקש תשומת לב 
ההתעלמות פוגעת, החץ כואב
חבל שאף אחד לא מקשיב לדבריו
הראש מרגיש כאילו שרב

ואיפשהו, במקום מסוים  
מישהו מצטער שדילג על שלב בסולם
שלא צעק, שלא קרא
שלא ביקש אנשים לעזרה

תנו לי עוד שנייה, להמשיך את הכתיבה
להיכנס לעולם, לחוש את התחושה
כדור הארץ מסתובב, ללא מעצורים
ואנחנו הורסים את עצמנו, מלבד המשוררים
0 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
My Playlist
My Therapy
•  מוזיקה
•  אוכל
•  גיטרה
•  קריאה
•  כתיבה
•  לישון
•  לצאת מהבית
•  צילום
•  ים
•  החתולים שלי
•  הכלבים שלי
•  לצפות בשקיעה
•  לשיר
•  להריח פרח
•  לשחק בטלפון/מחשב/ווי
•  לראות סרט