אבל אתה לא מושלם.
כשהתחלת לדבר איתי באוטובוס, או כשחגרת אותי יחד איתך כי החגורה שלי הייתה שבורה, האמנתי שבאמת קורה משהו, האמנתי שאולי, סוף סוף, מצאתי מישהו שאוהב את מי שאני.
האמונה הזאת רק התגברה שעה אחרי, כשפתאום קיבלתי הודעה ממספר לא מזוהה, וגיליתי שזה אתה. לא היה לי מושג איך השגת את המספר שלי, אבל לא שאלתי, רק הוחמאתי מהמחשבה שמישהו טרח לנסות להשיג את הטלפון שלי.
דיברנו בערך יום וקצת, בהודעות שלך סוג של כיוונת אותי להודות שאני מחבבת אותך, ולאחר מכן, בהודעות שאתה שלחת, גרמת לי להאמין שאתה גם מחבב אותי חזרה.
אבל אז, כמובן, משהו היה חייב להיהרס.
בדיוק הייתי בסדנת בישול עם המשפחה, ממש נהניתי והייתה מאוד חברותית, עד שאתה סיפרת לי שעשית טעות, ושבעצם אתה מחבב אותי, אבל רק בתור ידידה, והאמת היא, שיש לך קראש על החברה הכי טובה שלי, שבכלל לא דיברת איתה.
רשמתי לך שזה בסדר, ואתה קראת לי מלכה, אבל לא הרגשתי ככה. גאד, אני כמעט בוכה רק מלכתוב על זה.
אני הרגשתי כאילו הדמעות חונקות את הגרון שלי, ורק בגלל שהיו שם אנשים לא נתתי להן לזרום החוצה. ההתנהגות שלי השתנתה תוך שנייה, הפסקתי לדבר, ואם כבר דיברתי אז זה היה בקול ממש חלש.
המשכנו לדבר, ובהודעות שלך רשמת שאתה מוכן לתת לי סיכוי, ואני כמו טיפשה זרמתי איתך. קבענו להיפגש, למרות שידעתי שזה חסר טעם. אתה כבר אוהב אותה, ולא משנה כמה ניפגש וכמה ננסה, זה לא ישנה את העובדה שאתה בקטע שלה ולא שלי.
הפגישה הייתה חמודה, קנית לי קולה ודיברנו וצחקו, וזה ממש הרגיש טוב. בסוף הפגישה אמרת לי שיש לנו סיכוי.
טוב, זה ממש לא מה שאמרת לחברה שלי. יום אחרי לקחתי לה את הטלפון להסתכל בהודעות שלהם (הכל באישור שלה), וגיליתי שאתה לא חושב שזה יצליח, אבל כנראה לא היה לך נעים לומר לי את זה בפרצוף, לכן הלכת ואמרת את זה לחברה הכי טובה שלי.
אתמול בלילה סימסת לי שוב, סיפרת לי שהכרת מישהי בצופים ושממש התאהבתם ושאתם מתכננים להיות יחד אבל שתמיד נוכל להישאר ידידים. אמרתי בסדר, אבל כמובן לא הרגשתי ככה. אמרתי בסדר, כי אני יותר מדי מפחדת להגיד שאני לא בסדר.
רוצה לדעת ממה אני מפחדת? רוצה לדעת למה אני לא מספרת לך כל מה שאני מרגישה? רוצה לדעת למה אני לא פותחת את הלב?
כי ההוא שהיה לפניך שבר אותו.
אתה לא חרא של בנאדם, אתה פשוט לא מאופס על עצמך. יום אחד מחליט שאתה אוהב אותה, יום אחר מחליט שאתה אוהב אחרת. זה לא עובד ככה, אתה לא קולט?
ואתה יודע מה, אם אנחנו כבר בלשים את הדברים על השולחן, הנה עוד משהו שקצת מעצבן אותי, אולי פחות קשור, אבל אני רוצה להגיד: נמאס לי שבכל דבר אני מקום שני. במראה, בריקוד, בצילום, בכתיבה, במוזיקה, באהבה, בהכל! לא משנה מה אני עושה, לא משנה את מי אני פוגשת, אני תמיד אהיה מקום שני. חברה שלי כל כך הרבה יותר מוצלחת ממני, כל כך הרבה יותר יפה, אני יכולה להבין למה אוהבים אותה יותר משאוהבים אותי.
אני לא באה להאשים אותה בכלום, היא אחד האנשים הכי מדהימים שפגשתי. היא זאת שסיפרה לי שהוא מאמין שזה לא יצליח בינינו, והיא זאת שנשבעה לי שאם אני אחבב מישהו, היא לעולם, אבל לעולם, לא תהיה איתו, עד שאני אתגבר עליו. אני אוהבת אותה כל כך, היא היחידה שמקבלת אותי בדיוק כפי שאני, עם כל הטירוף והשיגעון שלי, היא היחידה שאני מרגישה שתומכת בי עם האהבה שלי למוזיקה. אני מבינה למה אוהבים אותה יותר.
פשוט נמאס לי להיות מקום שני.
;){kind=link}