*השמות בפוסט זה בדויים*
החניכים שלי.
אני מדריכה בתנועת נוער שנקראת מד"צים, ואני מדריכה כיתה ג', בנים.
אני מדריכה ארבעה חניכים. ארבעה חניכים מדהימים ששינו לי את החיים.
אני פשוט כל כך אוהבת אותם. כל אחד ואחד מהם. כל אחד מהם לימד אותי משהו, כל אחד מהם חשף בפני צדדיםם בתוכי, באישיות שלי שלא ידעתי שקיימים.
אני יושבת וכותבת להם ברכות סוף שנה, וכמעט בוכה. אני לא רוצה להיפרד מהם.
לא רוצה להיפרד מערן, הרגיש כל כך, חניך ששם לב לכל דבר. החניך שעשה לי טרור מוחלט השנה. חניך שבתחילת השנה היה אוכל לי בפעולות, צועק עלי, מפריע, לא מקשיב, הפך לחניך קשוב, אוהב, דואג, מקשיב, חניך כזה שגם אם הפעולה הכי משעממת בעולם, יצליח להדביק את כל החניכים בהתלהבות שלו ובהתענייניות שלו בנושא. הילד הזה הוא פשוט מנהיג, בדרך שבה הוא סוחף אחריו אנשים; בדרך שהוא בטוח באמונות שלו ובמוסר שלו, שאם משהו נראה לו לא נכון ולא צודק, הוא יהפוך עולמות כדי שלא יעשה עוול, שאין לו פחד להוכיח אותי או אפילו את הרכזת (!) בטעות שלה; בהתענייניות שלו בכל נושא, אפילו הכי קטן, ברצון שלו ללמוד ולדעת עוד.
לא רוצה להיפרד מעומר, שכל פעם מחדש מפתיע אותי באינטיליגנציה שלו, המוחית והרגשית. החניך שתמיד יודע להגיד את הדבר הנכון, שתמיד דואג לחברים שלו. חניך שבתחילת השנה הייתי צריכה להתווכח איתו שלא ישב בצד כי המשחק נשמע לו משעמם, עכשיו גורר אחריו את שאר החניכים רק רוצה לנסות משחקים חדשים, או אפילו משחקים ישנים משודרגים. חניך שבהפנינג מיחזור מיוחד שאירגנו, בא אלי פתאום עם עציץ מקושט שהכין מבקבוק פלסטיק ואומר שהכין אותו בשבילי, בלי שבכלל אמרתי לו מילה. חניך שכשבאתי אליו ואמרתי לו "אני ככ מבואסת שהשנה נגמרת. אני ככ רוצה לפתוח מד"צים לכיתות ד' ולהדריך אתכם בשנה הבאה, אבל כולכם בטח תלכו לצופים." הודיע ברשמיות ובביטחון ש"אם שנה הבאה היה מד"צים, הייתי בא אליכם."
לא רוצה להיפרד ממתן, שאם פעם היה החניך שכולם צחקו עליו וירדו עליו, עכשיו למד לעמוד מול הביריונים, להתמודד איתם, ולא לתת להם להוריד לו את הביטחון. חניך שככ בטוח בעצמו, שגם אם הוא יודע שהוא מתנהג קצת שונה, לא שם ז*ן על מה שכולם חושבים, ומדבר בקול הגבוה והצפצפני, ומעלה בדיון על טרנסג'נדרים שהוא גם אוהב ללבוש שמלות ולמרוח לק, ומתעקש לומר את מה שהוא חושב. אני ככ אוהבת את הנכונות שלו להתחבר עם אנשים, את החברותיות הבלתי נגמרת שלו, ואת האומץ הענק, שהוא פשוט ניגש לחניכים אחרים, שלא מבית הספר שלו והוא לא מכיר אותם, ועשר דקות אחרי אני רואה אותו מסתובב איתם ומדבר איתם כאילו הם מכירים מגיל שנה.
לא רוצה להיפרד מיונתן, שכל פעם מחדש אני משתיקה את הקבוצה כשיש לו מה להגיד. שבתחילת השנה הייתי צריכה לפנות אליו ולהוציא ממנו משפטים שלמים בקושי, עכשיו מדבר בדיון, מביע את דעתו. ולמרות שאני עדיין צריכה להשתיק את שאר הקבוצה כדי שיתנו לו לדבר, הוא מדהים אותי ברוגע שלו, הוא לא צריך לצעוק כדי שישמעו אותו, הוא מחכה בסבלנות שאסיים להשתיק את הקבוצה, ורק אז מדבר ואומר את דעתו, במשפטים מנוסחים בצורה יפייפיה והרבה מעבר מהמצופה מילד בכיתה ג'.
אני ככ גאה בכולם על השינוי מדהים שעברו במהלך כל השנה, כקבוצה וכפרט. אני מודה להם על כל הרגעים הקשים, היפים, המרגשים, המצחיקים, אלה שגרמו לי להתפוצץ מכעס, ואלה שגרמו לי לבכות מרוב התרגשות.
חניכים יקרים שלי, אני אוהבת אתכם כל כך. אני גאה בבגרות שהראתם לאורך כל השנה הזו, באנרגיות ובהתלהבות הבלתי נגמרת שלכם, באינטיליגנציה המטורפת שלכם, באהבה שלכם אחד לשני, בחיבור המדהים שלכם לתנועה הקטנה הזו שנקראת 'מד"צים'.
הייתה לי באמת את הזכות להיות המדריכה שלכם, ואני מאושרת שעברתם איתי את שנת ההדרכה הראשונה שלי. לא יכולתי לבקש קבוצה טובה יותר, שגם אם היא קטנה, היא עדיין פועמת בעוצמה של מאה חניכים.
אני בטוחה שתצליחו בכל מה שתעשו בחייכם, בכל מה שתרצו להשיג. מאחלת לכם שתחוו, תתנסו, תלמדו, תרגישו, תאהבו, ותמיד תמיד תהיו מאושרים ומדהימים, כמו שהייתם לאורך כל השנה הזאת.
גם כשכבר לא אהיה המדריכה שלכם, תמיד אשמח לדבר, להתעדכן, לשמוע חוויות, לשמוע איך כיתה ד', איך המדריכים בצופים, לצחוק, לבכות ופשוט להיות איתכם.
אוהבת ומעריכה אתכם הכי בעולם,
ליאור 3>
;){kind=link}