נתן גושן

ומה אם נתנשק? מה אם אעשה את הצעד הזה ואנשק אותך? סתם כך, בהפתעה. האם תתנגד? האם תזרום? אני בטוחה שתופתע. האם תראה אותי באותה דרך ממקודם? ומתי בכלל אנשק אותך? בסוף השנה הזו? בסוף שנה הבאה? בסוף השנתיים הבאות? מצד אחד, אינני רוצה לקחת את הסיכון שתיבהל ממני ולא תרצה, ואז אאלץ לפרוש משולחן עגול ולא אוכל לראות אותך. מצד שני, מה אם אחכה לרגע האחרון, לרגע שבו דרכינו יתפצלו בפעם השלישית (ומי יודע מתי יפגשו שוב), אנשק אותך, ואתה תתמסר לי בחזרה? או שהאם בכלל עוד ארצה לנשק אותך? או שהאם יהיה לי חבר אחר ולא אוכל לחשוף בפניך מה הרגשתי כלפייך? אני לא רוצה שתהיה עוד תחושת פספוס בחזה.

שוב אשב ואשחק באש. ארמוז רמיזות, אעיר על דברים, אתלבש בסטים החושפניים שלי בכוונה, אפלוט משפט מסגיר בטעות. ככה אני, כשאני רוצה להרשים מישהו, אני מנסה להצחיק בכוונה, נותנת לבוטות שלי לבלוט, לא משהו שאני מצליחה לשלוט עליו. אני מפחדת שזה ירחיק אותו, שזה יגרום לו לחשוב שאני עדיין אותה ילדה. אני אומנם מצחיקה וצוחקת משטויות או מתלהבת מדברים ש"ילדים קטנים" מתלהבים מהם, אבל התבגרתי, הרבה. אני יודעת שאני אותו אדם שהייתי, רק בגרסא שונה יותר וטובה יותר. אני רוצה שגם הוא יראה את זה ככה. הלוואי שאצליח להרגיע מעט, להשקיט את הסערות שמשתוללות במוחי, להניח את העצבים בגופי שרק צועקים לי לפלוט משהו מוזר וילדותי. 

חושבת מה להגיד לך ותופסת את הפנים. אני כבר לא בטוחה איך לדבר איתך. אני מפחדת שכל משפט שאוציא מפי שאינו קשור להתנדבויות ושולחן עגול ישמע לך מוזר וחודרני. אני רוצה לשאול, רוצה להכיר אותך, אבל לא בטוחה איך. יש לי המון שאלות לשאול: במה אתה עובד? איך היה לך בתיכון? מה עשית במד"צים בכיתה י"ב? העיניים שלך כחולות או ירוקות? מה תרצה לעשות בצבא? אני רוצה גם שהוא יכיר אותי, אני רוצה שהשיחה תזרום בינינו. אבל זה לא קורה, לפחות לא בדרך שציפיתי. כשאני איתו לבד, אני מרגישה שכל האפשרויות פתוחות, אבל שעם כל שנייה שעוברת, הן נסגרות. אני לא יודעת אם אי פעם אצליח לעבור דרך אחת מהן. אני מקווה שכן.