היה שבוע קשה. לא דברים שאני יכולה להניח עליהם את האצבע, אבל פשוט כל מיני דברים קטנים שנאגרו. ואני, עם האישיות שלי, ניפחתי הכל. אין דבר כזה אצלי להרגיש "נורמלי", אני מרגישה הכל באקסטרים. יש לזה צדדים טובים, וצדדים רעים.
החלטתי אתמול לעשות את זה, לדבר עם יותם. רציתי לנשק אותו, אבל לא ידעתי איך. התקשרתי לילדה שפשוט מבינה בדברים האלה, והיא אמרה לי "אל תחשבי, פשוט תנשקי אותו." לא ידעתי איך אעשה את זה, אבל זרמתי.
בשעה 22:20 שאלתי אותו אם הוא בבית, הוא ענה שכן. שאלתי אם הוא יכול לרדת לרגע, הוא אמר שכן. חיכיתי על המדרגות מחוץ לביתו.
"היי, מה קורה?" הוא שאל אותי.
"אוקיי, זה ישמע מוזר, אבל היה לי שבוע מאוד קשה ועמוס, כמו ספינה שמיטלטלת על ים סוער. ואתה אדם מאוד יציב ורגוע, ופשוט הייתי צריכה להסתכל על מישהו כמוך כדי להירגע." (הטקסט זה נשמע כל כך רגוע, אבל ממש לא היה כך. צחקתי והובכתי ודיברתי במקטעים ועם הרבה אממ באמצע)
הוא הסתכל עלי בחיוך ופשוט אמר "את רוצה חיבוק?"
"מאוד." אמרתי וחייכתי, ואז הוא פשוט חיבק אותי.
יש לו חיבוק מדהים, באמת. מסוג החיבוקים שאתה נרגע בשנייה, שאם הכל היה סערות ורעש מסביבי, הכל נעלם תוך שנייה. הרגשתי כלכך טוב.
"אפשר פשוט לשבת ולדבר?" שאלתי.
ישבנו על ספסל ברחוב. התחלנו לדבר, קרוב יותר משאי פעם דיברנו.
היה רגע של שתיקה, ואמרתי לעצמי, "הנה ההזדמנות לך!"
"יש לי משהו להגיד... אבל זה יהיה מוזר." (שוב, ממש לא רגוע כמו שנדמה בטקסט)
לאחר עשר דקות בהן ניסיתי להיסגר על ניסוח נכון למשפט, שבהן גם הוא אמר לי "אל תחשבי, פשוט תגידי". אמרתי.
"אני לא בקטע שלך.... אבל תמיד חשבתי לעצמי מה אם, כאילו... נתנשק?"
והוא היה בסדר. הוא התייחס לזה כאילו הכל בסדר, ואמר שזה טבעי לגמרי, ושאני אותה ליאור שהייתי מקודם, ושהכל בסדר.
הרגשתי כל כך מובכת. ומוזר. והקלה. וטוב.
לא התנשקנו, אבל היינו קרובים יותר מאי פעם. כאילו כל ריחוק שאי פעם היה בינינו, החליט הערב להגיד "פאק איט אול" וללכת, להיעלם.
אני מרגישה יותר קרובה אליו מאי פעם.
אני כל כך שמחה שעשיתי את זה.
אני יודעת שהוא יהיה שם בשבילי. אני יודעת שאני חשובה לו. אני יודעת שאכפת לו ממני. אבל אתמול קיבלתי הוכחה לזה.
אני לא חושבת שאהיה מובכת לראות אותו שוב.
זאת הקלה כל כך גדולה.
;){kind=link}