אוגוסט 2018
-"מה קרה, ליאור?"
"קום! אני רוצה לקפוץ בטרמפולינה!"
-"מה? אתה יודעת בכלל מה השעה? לכי תקפצי לבד."
"אבל אני רוצה לקפוץ איתך! נו, בוא כבר!"
-"ליאור, עזבי אותי, אני ישן."
"נו! אתה עוד מעט עוזב לצבא ואז לא תראה אותי יותר! מתי תהיה לך עוד הזדמנות לקפוץ איתי על טרמפולינה בשלוש לפנות בוקר?"
-"ליאווווווור."
"נווו! יאללה יותם יהיה כיף! רק לחמש דקות!"
-"אוףף בסדר."
*שנינו עולים לטרמפולינה שבחצר. כל שאר קבוצת שולחן עגול ישנים. אנחנו היחידים שערים.*
-"למה את צוחקת כל כך?"
"אני לא יודעת. אני כל כך מאושרת ובו זמנית עצובה."
-"בקיצור תחושת ליאור הרגילה."
"דיייי! זה מרגיש לי כל כך מוזר שאני לא אראה אותך יותר. זה מרגיש לא טבעי שאתה לא תהיה חלק מהחיים שלי יותר, כאילו, אני מכירה אותך מאז שאני בת שתיים-עשרה. ואחר כך שהדרכת אותי בכיתה ח', ועכשיו בשולחן עגול. זה כאילו החיים ממשיכים להפגיש בינינו ועכשיו זה עומד להיפסק."
-"די, נו, אל תגזימי, אני אבוא לבקר."
"כן, אני יודעתתת אבל זה לא יהיה אותו הדבר."
*שתיקה לכמה רגעים*
"אוףףףף יותם אני כל כך אוהבת אותך!"
-"מה?!"
"כן! כן! אני פאקינג אוהבת אותך! ואני מרגישה את זה כבר שלושה חודשים, ואולי אפילו יותר, אבל רק לפני שלושה חודשים התת מודע שלי החליט לחשוף בפני את העובדה הכל כך מצערת אך בו זמנית מקסימה הזו. והסיבה היחידה שאני אומרת לך את זה זה בגלל שאנחנו קופצים על טרמפולנה, והשעה שלוש בלילה, ואני עייפה ובו זמנית כל כך אנרגטית, ואנחנו קופצים על טרמפולינה, וכי אני מחזיקה את הכל בפנים כבר שלושה חודשים ואני מתפוצצת ואנחנו קופצים על טרמפולינה, ואתה כל כך יפה ככה, כמו שאתה, ואנחנו קופצים על פאקינג טרמפולינה."
End Scene
;){kind=link}